נושא החשיפה העצמית של המטפל הינו אחד ממוקדי המחקר המרכזיים, והמחקר בנושא כולל מערכים איכותניים וכמותניים (Audet, 2011; Audet & Everall, 2010; Berg, Antonsen, & Binder, 2016; Farber, 2006; Hanson, 2005; Hill et al, 2014; Levitt et al, 2016; Somers et al, 2014; Ziv-Beiman, 2013).
המחקר שלנו בנוגע לחשיפה עצמית של המטפל בטיפול מתבסס על בסיס הנתונים של המכון ועוסק בהשוואה בין השפעותיהן של חשיפה עצמית מיידית ולא מיידית של המטפל לבין ההשפעה של הימנעות המטפל מחשיפה עצמית, תוך התייחסות למשתני המטופל.
מאמר ראשון על בסיס נתונים זה פורסם השנה בכתב העת Psychotherapy Research:
Ziv-Beiman, S., Keinan, G., Livneh, E., Malone, P. S., & Shahar, G. (2016). Immediate therapist self-disclosure bolsters the effect of brief integrative psychotherapy on psychiatric symptoms and the perceptions of therapists: A randomized clinical trial. Psychotherapy Research,. doi: 10.1080/10503307.2016.1138334
הממצאים הראשונים מצביעים על כך שבקרב מטופלים גבוהי סימפטומים השיפור הסימפטומטי מתעצם כאשר המטפל משתמש בחשיפה מיידית הנוגעת לתחושותיו כלפיי המטופל, הטיפול והקשר הטיפולי. כמו כן, נמצא כי מטופלים העריכו יותר מטפלים שחושפים חשיפה מיידית, וכי מטפלים שהשתמשו בחשיפה עצמית מיידית ובחשיפה לא מיידית (הנוגעת לחייו של המטפל מחוץ לטיפול) העריכו את עצמם ואת עבודתם באופן חיובי יותר ממטפלים שלא חשפו.
לאחר בחינת ההשפעה של סוגי החשיפה על השיפור הסימפטומי ועל הערכת המטפל והטיפול על ידי המטופל והמטפל, המחקרים הנוכחיים שלנו בנושא השפעות החשיפה העצמית של המטפל מתמקדים בבחינת:
ההשפעה הממתנת של משתני אישיות של המטופל על מערך הקשרים בין חשיפה עצמית של המטפל לבין השתפרות המטופל לאורך הטיפול.
השפעת החשיפה העצמית של המטפל על ההתאמה בין הערכת המטפל והערכת המטופל את חווית הפגישה הטיפולית ותוצאותיה.
ניתוח איכותני השוואתי של אירועי חשיפה עצמית מיידיים ולא מיידיים של המטפל על פני ממדים של תכני החשיפה, מטרותיה, והשפעותיה – ניתוח אירועי החשיפה ועיבוד הנתונים הסתיים ואנו מצויים בשלבי כתיבת התוצאות.
בחינת דפוסי החשיפה העצמית של מטפלים בשלבי הטיפול השונים – זאת באמצעות ניתוח אירועי חשיפה בכל 12 הפגישות הטיפוליות של שני מטופלים בקבוצת החשיפה הלא מיידית במאגר המחקר - אחד המייצג טיפול מוצלח והשני טיפול שלא צלח.
בחינת השפעת החשיפה העצמית של המטפל על תוצאות הפגישה הראשונה, תוך שילוב בין ניתוח איכותני של אירועי חשיפה בפגישה הראשונה לבין בחינה של השפעת החשיפה על מדדי התוצאה של הפגישה.
